היא הגיעה אליי עם מזוודה קטנה, אבל עם מטען כבד. כבר בימים הראשונים של הריטריט בביתי הרגשתי את החומה שסביבה – מחסום בלתי נראה שמנע ממנה להיות חשופה,
אפילו כשישבנו יחד, בדממה, ללא שיפוט או ציפייה.
נועה באה אליי תשושה, עם כנפיים שבורות, אבל בתוכה—אישה חזקה, עצמאית.
אישה שתמיד ניהלה את חייה לבד, מעולם לא אפשרה לאף אחד להיכנס באמת אל תוך ליבה. במיוחד אחרי שהתגרשה וחוותה ניכור הורי.
"אני רגילה לעשות דברים לבד," היא אמרה בתחילת הדרך. "כי ברגע שמישהו יראה את כל הטוב שבי, הוא ירצה לנצל את זה."
היא פחדה לתת מעצמה יותר מדי. פחדה שאם תפתח את ליבה, אם תיתן אמון, אם תהיה תלויה ולו במעט באדם אחר – זה יוביל רק לאכזבה.
היא למדה, אולי בדרך הקשה, שכשהיא זקוקה למישהו, זה נתפס כחולשה. אז היא בנתה חומה.
היא לא הייתה לבד במחשבות האלה. רבים חיים עם פחד סמוי מהיקשרות. הם משתוקקים לקשרים משמעותיים, אבל ככל שמישהו מתקרב אליהם – כך הם נסגרים. לא כי הם לא רוצים אהבה, אלא כי הם לא בטוחים אם אפשר לסמוך עליה.
כך נולדת ההימנעות הרגשית – כשאנחנו מרחיקים אהבה כי עמוק בפנים, אנחנו לא בטוחים אם מגיע לנו לקבל אותה ללא תנאי.
נועה הייתה כל כך עסוקה בהגנה על עצמה, שלא הבחינה באנשים שניסו להיות שם בשבילה. כל מחווה של טוב לב מיד עוררה בה חשד.
"למה את עוזרת לי?" שאלה אותי יום אחד, כמעט בתסכול. "מה יוצא לך מזה?" עניתי לה בשקט, "כי נכנסת לי ללב, ואני רוצה לתת לך את ההזדמנות להרגיש
איך זה להיות מוגנת בתוך מרחב חם ובטוח." היא הביטה בי בחשש, לא בטוחה אם להאמין, או אם היא בכלל רוצה להאמין.
"את באמת אוהבת אותי?" היא לחשה בהיסוס. ללא היסוס עניתי, "כן. אחרת לא הייתי פותחת את ביתי בפנייך." היא השפילה מבט, לקחה נשימה עמוקה. לא ידעתי אם היא עומדת לבכות מהמבוכה, או לחזור ולהסתגר בתוך עצמה. אבל משהו בה התרכך.
בשלב הזה, היא עדיין לא הרגישה הכרת תודה אמיתית. לא כי לא רצתה, אלא כי חששה שאם תודה, היא תיתן לי כוח עליה. שאם תכיר בטוב, היא תהיה חייבת משהו בתמורה.
רוב הזמן, ההתנהגות הזו אינה מודעת כלל.
אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שלמדה במהלך הריטריט היה ההבדל בין אהבה לתלות, בין נתינה טהורה למניפולציה, בין אמון לנאיביות.
אהבה היא לא חוב שצריך להחזיר. אהבה אמיתית לא באה עם מחיר נסתר. אהבה היא לא דרישה, לא עסקה, ולא הסכם לא מדובר שבו את נותנת רק כי את מצפה למשהו בתמורה. אהבה היא חיבור. מקום שבו שני אנשים נפגשים מתוך שלמות, ללא פחדים, ללא מסכות. וכדי לחוות אהבה באמת, זה לא רק לתת – זה גם לדעת לקבל.
כשהיא הבינה שהעולם לא נגדה, שהקשרים שהיא יוצרת יכולים להיות מקום של ביטחון ולא מקור לאיום, משהו בה השתנה. תרגול הכרת תודה עזר לה לראות שהמון דברים טובים נכנסים לחייה
בלי שהיא צריכה להילחם עליהם. שהיא לא חייבת לבדוק כל מחווה של טוב-לב. שהיא לא חייבת להוכיח שהיא ראויה כדי לקבל אהבה.
כי כשאנחנו לומדים לראות את מה שכבר יש לנו, הקשרים שלנו משתנים. אנחנו מפסיקים לפחד ממה שלא קיבלנו, ומתחילים להעריך את מה שיש. אנחנו פותחים את הלב, במקום לסגור אותו. אבל אולי הדבר הקשה ביותר עבור נועה היה הסליחה. לא כלפי אחרים – אלא כלפי עצמה. לסלוח לעצמה על כך שלא סמכה במשך כל כך הרבה זמן. על כך שדחפה מעליה אנשים שאהבו אותה באמת. על כך שראתה בצורך שלה לחום אנושי חולשה. על כך שבמשך שנים הסתמכה על תרופות הרגעה, מתוך אמונה שזה יעזור לה להתמודד עם פחדיה – רק כדי להבין שזה הפך לתלות.
היא קיבלה מרשם להקל על החרדה, אבל במקום שזה ייתן לה כוח, זה רק הרחיק אותה מעצמה. הכדורים השכיחו את החרדה לזמן מה, אבל עם הזמן, הם החלישו את מערכת העצבים שלה, והשאירו אותה פגיעה יותר משהייתה קודם. היא חשבה שהכדורים יתנו לה שליטה, אבל בפועל הם יצרו תלות – והפחד שהיא ניסתה להדחיק מצא דרכים אחרות להתפרץ.
זה היה כמו לכבות שריפה על ידי חנק, רק כדי לגלות שהגחלים עדיין בוערות מתחת לפני השטח.
וכך, היא נקרעה בין שני קצוות – מצד אחד, דחתה כל עזרה אמיתית וברחה ממקום למקום כדי לא להיקשר. ומצד שני, השתמשה במצבה
כדי לשלוט בסיטואציות ולשמר תחושת שליטה. זה היה פרדוקס – הפחד מהיקשרות הרחיק ממנה קשרים עמוקים, אבל באותו הזמן, היא החזיקה אנשים קרוב דרך ההתמודדויות שלה. אולי זו הייתה הדרך היחידה שבה יכלה להרגיש שליטה בעולם שבו היא הרגישה חסרת שליטה לחלוטין.
סליחה – בין אם לעצמנו או לאחרים – אינה ויתור. היא שחרור.
שחרור מהעבר.
שחרור מהכעסים שסחבנו איתנו במשך שנים.
שחרור מהפחד שההיסטוריה תחזור על עצמה.
כי בסופו של דבר, הקשרים שלנו עם אחרים משקפים את הקשר שלנו עם עצמנו. וכשהלב נפתח, גם החיים נפתחים. וכשהחיים נפתחים – דברים מופלאים יכולים לקרות.
אם יש בך קול שקורא לריפוי, לסמוך על עצמך יותר, להתקדם הלאה – ריטריט אישי יכול להיות הצעד הראשון שלך למסע של שינוי, למען הגוף והנפש.
