אודות סמאדהי

זאת ילדותי

מאז ילדותי בער בי הרצון להבין, לגלות ולחקור את משמעות החיים. כנערה מתבגרת טעמתי את כוחה של הידיעה הפנימית, אך ללא המודעות הנכונה היה בכוחי רק לשחק עם זה במידה מוגבלת. הכול השתנה ביום שבו שאלתי ״מי אני?״ התחושות שליוו אותי בנוסף לבשורה אחרת, לא צפויה, כי חליתי בסרטן צוואר הרחם, שימשו טריגר למחשבה על השינויים שעליי לחולל בחיי. לימים הבנתי שמצבי הרפואי נבע ממתח עמוק ומתמשך ומחוסר חיבור לעצמי שהתבטא, בין היתר, במיגרנות קשות ותחושות בדידות וריקנות תהומית שהציפו אותי מדי פעם. לבי היה סגור. מבוהל. הייתי מנותקת מכאב האשמה, מתחושת הקיפאון ומהפחד שחיו בתוכי, וכואבת מחיים חסרי משמעות. מבלי ששמתי לב התאמצתי להוכיח שאני ראויה ומספיק טובה כדי שאחרים יכירו בערכי. לבשתי שריון ומסכה שהגנו עלי היטב בילדותי, אך הסתירו את מי שאני באמת, בבגרותי. 

פחד הנטישה ניהל את חיי. לא האמנתי שיש לי זכות קיום רק בגלל היותי אני ולכן הייתי צריכה למצוא דרכים לשרוד. הרגשתי מאוימת במצבים שבהם חוויתי חוסר שליטה. אפשר לומר שחייתי בהלך רוח הישרדותי לא מודע, בדריכות ובתחושה תמידית של איום המרחף מעל ראשי. התקשיתי להרפות מאחיזתי. בכל דרך ניסיתי להימנע מלהרגיש דחויה ונטושה.

 לקראת 30

גיל 29 סימל את תחילתו של המהפך שהוביל אותי לנקוט בצעד אמיץ – לעזוב הכול ולצאת מאזורי הנוחות המוכרים. הרצון להתנתק מאמונות מגבילות ומהצורך בשליטה בחיים, והחיפוש הנכסף אחר איכויות כמו מהות, חיבור, בהירות, שלווה פנימית והרמוניה הובילו אותי להגיד "כן" לחיים ולזרום עם מה שהם יביאו. הודו הייתה היעד. במקרה או שלא במקרה הגעתי לאשראם ששכן בפארק יפהפה ושליו בעיר פונה. למרות זיהום האוויר ורמת החיים הירודה בעיר, בתוך האשראם הרגשתי שאני בגן עדן, בזמן הנכון כדי ללמוד מי אני. אמנם מורי הרוחני לא היה בחיים, אך נוכחותו השקטה מילאה את ישותי בביטחון שאני במקום הנכון. ממנו למדתי שרוחניות אינה דת, אלא חוכמת חיים מהותית; שאדם שחי מטבעו האמיתי נותן אמון בחיים; וכי התפתחות רוחנית אינה עוסקת בהפיכתנו לרוחניים יותר, אלא במימוש עצמי ובהיותנו מודעים יותר ויותר לרוחניותנו הטבעית המולדת. למדתי כי רוחניות פירושה הידיעה שלחיינו יש משמעות בהקשרים שמעבר לקיומנו היומיומי, והידיעה הזו מורגשת בתוכנו כיראה ופליאה, סבלנות ודאגה לטבע וליצורים חיים, השראה ומודעות למשהו "גדול" שמצוי מחוץ לעצמנו.

באשראם המפורסם 

החיים באשראם סייעו לי להתחבר לפנימיותי ולעבור תהליך ריפוי שהתבסס, בין השאר, על פירוק פרדיגמות והתנהגויות ישנות שלא הועילו לי ואף נטו לגרום לי לסבל רב. גם בתוך הכאוס צללתי אל השקט המיוחל. מבוקר עד ערב תרגלתי מדיטציות מגוונות שדרכן שמתי לב כי המחשבה היא טבע הנפש, וכשהיא שקטה, הפחד נעלם. עם הזמן שקעתי בשלווה הנדרשת להתבוננות פנימית עמוקה. 

נכנעתי לאהבה האינסופית שחשתי להודו ולאנשים שפגשתי במסעי. חברים חדשים נכנסו לחיי. חייתי בקהילה רוחנית שבה כל אחד חיפש משהו, לא משנה מה. המשותף היה שכולנו חיפשנו להתפתח, להתקדם ולגדול. למדתי את זרם המדיטציה הדינמית ומתודות לריפוי עצמי כמו יוגה, ריברסינג, תזונה ותהליכי טיהור הגוף בשיטת האיורוודה ועוד הכשרות טרנספורמטיביות שסייעו לי לקבל, להחלים, להאמין ולהכיר את עצמי. 

מי אני ?

השאלה "מי אני?" עמדה בראש השאלות שהתרוצצו בראשי. אינטואיטיבית הרגשתי שהדרך הישירה לשחרור היא חקירה עצמית מתמדת של טבעי. חיפשתי שינוי אמיתי, לא תחביב. אז קראתי על סרי ראמאנה מהארשי שתורתו הסתכמה במשפט אחד: ״כשאין ׳אני׳ – יש שקט!״. ראמאנה מהארשי הדגיש כי דיסציפלינות כמו שליטה בנשימה ומדיטציה דינמית הן תרגולי עזר שימושיים המסייעים לתודעה להיות שקטה וחד-נקודתית, ושחקירה עצמית הופכת קלה יחסית עבור מוח שרכש מיומנות בריכוז. 

אנרגיית החיים 

בשנים הראשונות שלי בהודו למדתי תוך כדי פסיכותרפיה פראנית – גישה הוליסטית ייחודית לטיפול במגוון מחלות פיזיות ופסיכולוגיות באמצעות שימוש באנרגיה פראנית – הכוח האוניברסלי החיוני שנותן חיים. זוהי גישת ריפוי שנחקרה מדעית ואומתה כמזרזת תהליכי החלמה ומשחררת ממחשבות שליליות ומטראומות. המורה שלי, מאסטר צ'ואה קוק סוי, מדען ומחנך פיליפיני, לימד את הסודות להאצת כוח הריפוי של הגוף באמצעות הגדלת כוח החיים שבו. 

רפואה עתיקה  

בעת לימודיי הכרתי רופא ממוצא הודי בעל חוות בריאות שהתמחה גם ברפואת האיורוודה, רפואה הודית עתיקה שגישתה לבריאות גופנית ונפשית "טבעית" והוליסטית. כשסיפרתי לו שחליתי בסרטן צוואר הרחם הוא אמר שלדעתו הצעד הראשון לריפוי כל מחלה מתחיל בניקיון הגוף והזמין אותי להתארח בחוות הבריאות שלו. שוב הרגשתי שאני במקום הנכון, בזמן הנכון. 

החווה שכנה סמוך לעיר פונה, באזור הררי מרהיב ושליו שצפה על אגם מולשי. בזמן שהתארחתי שם התנסיתי בכל טיפול אפשרי ולמדתי ממיטב הרופאים על ניקוי הגוף מרעלים ועל תזונה איורוודית. למדתי שבריא זה טבעי ושהמזון שאנחנו צורכים, משפיע על הביוכימיה שלנו והופך אותנו למי שאנחנו. בחווה פגשתי יוגים שחיפשו לשמר אורח חיים בריא ואורחים מכל העולם שסבלו כמוני מביטוי כזה או אחר של חוסר בריאות. הרגשתי כי מחלת הסרטן עזבה את גופי ואת מקומה תפסה אנרגיית חיים חיונית שסייעה לי בתהליך ההחלמה, ובהמשך חיזקה את מעמדי כהילרית בשיטת הפראניק הילינג. כעבור שנתיים החלטתי לשוב הביתה, לישראל, ולעסוק בלימוד המדיטציה. 

הדרך לנשגב

העולם הוא שדה אנרגטי. אנרגיית החיים שמופקת בו יכולה להשפיע לטובה על בריאותנו ועל רווחתנו, אם רק נהיה מודעים לה. הרחבת שדה האנרגיה, למשל במדיטציה, מעבירה את התודעה שלנו לממד חיובי חדש שבו איננו פועלים וחושבים באוטומטיות. תרגול מדיטציות וביניהן מדיטציית "לבבות התאומים" של מאסטר צ'ואה קוק סוי, עזרו לי להתנסות במודעות חזקה יותר לנוכחותה של אנרגיית חיים זו וליצור אותה. 

מסע רוחני הוא תהליך פנימי, הדרגתי ומתמשך – הזדמנות נדירה לקבלת זווית ראייה נוספת על מרכיבים בחיינו המבקשים את תשומת לבנו ומאתגרים אותנו; הוא הזדמנות ללמידה חדשה על אופי המחשבה וגבולות הגוף שלנו; לקבלת תובנות ונקודות מבט הנוגעות למימוש, למערכות יחסים, לאמונות ולערכים שאנו מחשיבים כחשובים. דרך המסע הפנימי למדתי מי אני ואיזו מטרה ניצבת בפניי בחיי.  למרות הנשגב שחוויתי הבנתי שהחיים הם דרך – דרך שצריך להשקיע בה. חסרתי עדיין איכויות כמו סובלנות, קבלה וחמלה. מחשבותיי היו חזקות ממני ותחושת הריקנות לא נמוגה לחלוטין. היא הפכה לתחושת חוסר בהירות וגעגוע לבית שמקומו נסתר מעיניי. 

תחושת בטן 

באחד הימים, בזמן שישבתי במדיטציה בבית הוריי, קול בתוכי הורה לי כי הגיע הזמן להמשיך במסע. זמן מה לאחר מכן קיבלתי המלצה להצטרף לקורס מורי יוגה בניו יורק. שמחתי על כך. ידעתי שהיוגה מטרתה להקשיב לגוף  ולהכיר בו יכולות חדשות שלא הכרנו. בסיום הקורס הוזמנתי להצטרף לצוות המורים באשראם יוגה באיי הבהאמה. האי הקטן והקסום שמצוי על אחד מחופי החול הלבנים והטהורים ביותר בעולם היה גן עדן של שלווה ויופי טבעי. בששת החודשים שחייתי בו, הרחק מההמון, הוא היה לי בית וסביבה אידיאלית לתרגול רוחני, מנוחה והתחדשות. 

בנוסף להיותי מתרגלת ומורה ליוגה ניהלתי את המטבח התוסס שהאכיל בכל יום את חבריי לצוות ואת מאות אורחי המקום. עד אז היה הבישול תחביב שמשפחה וחברים נהנו ממנו. הופתעתי לגלות שהתחביב הוא בעצם כישרון, אולי הגדול ביותר שיוחס לי. במטבח למדתי על כישוריי הניהוליים והקולינריים שנגעו להכנת מזון ״סאטוויק״ טבעוני. Sattvic פירושו טוהר, בריאות, הרמוניה ורווחה. אכילת מזונות סאטוויים מטהרת את הנפש והופכת לחלק מהתודעה שלנו. 

באחד הימים פנה אלי מנהל אשראם היוגה והציע לי קביעות וכרטיס פתוח לגן העדן, אך אני חשתי כי לא נועדתי להתקבע במקום אחד וכי הגיע זמני להמשיך במסעי בעולם. לאחר ביקור חברים ארוך בעיר טורונטו שבקנדה וחופשה בת שישה חודשים בעיר אוסקה שביפן הגעתי אל ביתי השני במחוז קולומביה הבריטית שבקנדה, לפתוח את העסק הקולינרי הראשון שלי.

לנשום פנימה  

חשבתי שאני כבר יודעת למה לצפות, אך יופייה עוצר הנשימה של העיר ונקובר והמרחבים הטבעיים והמגוונים בסביבה שגרתי בה 17 שנה, הדהימו אותי כל בוקר מחדש. למדתי מהשהות בטבע: שהטבע שותף נלהב ותומך בתהליכי הריפוי שלנו; ומהמקומיים למדתי על תופעה בשם "אפקט קולומביה הבריטית" – כל מה שקשור לתרבות שלנו, ולא משנה מֵאַיִן באנו, מקורו ביבשה, בים ובהרים. 

במבט לאחור אני יכולה לומר שלמדתי מכל מקום וכל מפגש, בהתאם לרמת ההתפתחות שיכולתי לה באותה תקופה. בשלב מסוים הרגשתי שעלי לחבר בין החלקים השונים שבי, שפגשתי תוך כדי מסעי, על מנת ליצור תמונת חיים הוליסטית וברורה יותר אך עדיין לא ידעתי כיצד אחבר ביניהם. זה לקח עוד כמה שנים טובות… בינתיים המשכתי להתנסות וללמוד כלים לשיפור מערכות היחסים שלי, בעיקר עם עצמי,  הנחתי מדיטציות, סדנאות לצמיחה והתפתחות אישית, ומפגשים פרטיים ברחבי הודו, קנדה ואוסטרליה.

ללמוד מהסוף

יום בהיר אחד באמצע שנות הארבעים לחיי, בהיותי בהודו, קול פנימי לחש לי שעלי לחזור לקנדה. אף על פי שבאותו הזמן קיבלתי אפשרות למימון ואדמה בדרום הודו כדי להקים עליה מרכז רוחני, עליתי על מטוס חזרה לוונקובר בלי לחשוב פעמיים. כשחברתי הטובה אלינס שאלה למה חזרתי הפעם, עניתי מבלי לחשוב פעמיים, שאף פעם לא ראיתי אדם מת ושאני רוצה לדעת יותר על תופעת המוות. במזרח למדתי שכדי לחיות בהווה עליי להיות במצב של מודעות למה שנוכח כאן ועכשיו. בדרך המקרה או שלא במקרה קיבלתי הצעה לעבוד בשני הוספיסים. שוב הרגשתי בת-מזל להיות במקום הנכון, בזמן הנכון. שהותי בקרבת חולים סופניים הייתה בין המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיי. הם לימדו אותי על הכרת תודה ועל פעולות יומיומיות פשוטות כמו אכילה, שתייה או נשימה שאינן מובנות מאליהן, למי שאיבד על כורחו את תאבונו או שאינו יכול לעכל עוד את מזונו. 

הגן עלי

הבריאות הגופנית והנפשית שלנו אינה מובנת מאליה ועלולה לאתגר אותנו בכל רגע. הבנתי את העובדה הזו לעומק כשחליתי במחלת מעיים קשה בעודי עובדת בהוספיס. באחד הימים הרגשתי שמשהו לא מוכר מתחולל בגופי. התקפלתי מכאב חד בבטן התחתונה וחום גופי עלה. שכבתי על ספת המשרד ולא יכולתי לזוז או לנשום עמוק. עצמתי עיניים וביקשתי מגופי שידאג לי. אמרתי בשקט: ״אני לא יודעת מה יש לי, אך תגן עלי.״ ביום למחרת, בבית החולים, הרופא העיר כבדרך אגב, בעודו מסתכל על צילום הבטן שהראה חור שנפער במעי הגס, שיש לי מזל גדול וכי הגוף שלי בחוכמתו יצר שכבת הגנה מסביב לחור ומנע את כניסתי לניתוח חירום. 

חודש לאחר מכן מצאתי את חברתי הטובה אלינס מתה על רצפת ביתה. היא זו שלבסוף נתנה לי את הזכות להיות נוכחת לצידו של אדם שאך עזב את גופו. 

לרפא מבפנים 

ההחלמה מבעיית המעיים הייתה ארוכה ונמשכה עוד כמה שנים של ניסוי ותעייה. משום חוסר אבחון מלא של הבעיה המשכתי לסבול. גופי נחלש ולא יכולתי לעבוד באופן מלא. הרגשתי שכדי לרפא את עצמי עלי להבין את הבעיה לעומקה ולרוחבה. בתהליך הריפוי הבחנתי כי ללא הזנה רוחנית ותזונה מתאימים, אנרגיית הגוף הייתה מוקדשת כולה לחולי. מצבי הורע וחוויתי עצירות וקושי לפנות את הפסולת שהצטברה במעיי. בפעם השנייה שאושפזתי החלטתי שלא משנה מה, לא אצרוך יותר אנטיביוטיקה. הרגשתי שהתרופות החלישו אותי והרעו את מצבי. האמנתי שעלי להמשיך לנסות לרפא את עצמי בדרכים טבעיות ועל פי חוקי הטבע. 

מאחר שלרובנו יש דאגות בריאותיות על בסיס יומיומי, רציתי לאגד את כל הידע שצברתי לאורך השנים לתוכנית הוליסטית מקיפה של ניקוי הגוף והנפש מרעלים. התוכנית "לרפא מבפנים" מלמדת את הדרך הטבעית לבריאות הגוף והנפש, כפי שלמדתי וחוויתי אותה. הצעד הראשון לבריאות מיטבית מתחיל בקבלת אחריות על הבריאות שלנו – גוף נפש. מעי בריא יכול למנוע מחלות רבות ולרפא מחלות שונות, ולכן הצעד הראשון בשמירה על פעילות תקינה של מערכות הגוף, מתחיל בצלילה מודעת אל תוך תוכו של המעי – המיקרוביום – החיידקים החיים בתוכנו. 

הקשבה לגוף

ריפוי המעי שכנע אותי כי המסע מתחיל במה שזמין לנו – הוא המזון שגופנו ניזון ממנו. בלי הקשבה לגוף לא נצלח את הדרך אל הבריאות המיוחלת ובלי נפש מאוזנת לא נצעד בה. אם אסכם את מסע חיי בשני משפטים אומר כי התרחקות מהקשבה לצורכי הגוף האמיתיים וחוסר איזון בין חלקי האישיות השונים הרחיקו אותי מהזרימה הטבעית של החיים. התמדה, אמונה, הכרת הטוב, תזונה נכונה ואורח חיים בריא ומאוזן קירבו אותי אליה. כל תובנה שאספתי בדרך הייתה אבן דרך לצמיחתה של הבנתי והתפתחותי הרוחנית. 

החזרה הביתה

מגפת הקורונה תפסה אותי בהודו, ועם סגירת שדה התעופה של דלהי, נאלצתי לעלות על הטיסה האחרונה לישראל. התוכניות להמשיך לקנדה נדחו, ומצאתי את עצמי חוזרת לבית ילדותי בישראל, שהפך למקלט החדש שלי לשלוש השנים הבאות. במהלך תקופה זו, קיבלתי את המרחב לעצור להתבוננות פנימית עמוקה ולהזדמנות לראות את החיים מבעד לעדשת המשפחה והחברים שלי, תוך חשיפה למגוון רגשות של חרדה ופחד מהלא נודע שרבים סביבי חשו. 

למרות האתגרים, תקופה זו הייתה הזדמנות יקרה ללמוד על חשיבות החוסן האישי ופיתוח מרכז פנימי איתן,  כח לעמוד בסערות החיים. מבלי לערער את רגשותיהם של אלה שחשו נדחקים לקבל החלטות במהירות תחת לחץ, אני מכבדת את הבחירות שנעשו ואת המסע האישי שכל אחד עבר. כל אחד מאיתנו מנסה לנווט את דרכו בסבך הזה שנקרא חיים, ולעיתים, נדרשים להיות סלחניים ומבינים כלפי הדרכים שבהם אנו והזולת בוחרים להתמודד עם הלא ידוע ועם החששות הפנימיים. התובנות שצברתי נתנו לי השראה לחלוק את  המסר – שבתוך בכל אחד טמון כוח עצום, גם בתקופות אפלות, והאיך – שיכול להאיר את דרכנו ולהוביל  אותנו לאור.

לאחר יותר מעשרים שנות מסע בעולם, הסגר העולמי החזיר אותי הביתה – למקום שבו חיי התגבשו כביצית וזרע ברחם אמי; למקום שבו היבשה, הים וההרים של חיי נפגשו לבסוף; למקום שבו קיבלה האינטגרציה שייחלתי לה הזמנה לטקס סיום.