“אני פשוט לא מבינה למה זה קורה לי,” אמרה לי יעל (שם בדוי) בתסכול.
“אני עוזרת לכולם. כל מי שצריך משהו – אני שם. אבל כשזה מגיע אליי… אין לי אנרגיה, אין לי זמן, ואין לי מקום. אני רוצה להצליח, אבל אני מרגישה שאני כל הזמן דוחה את עצמי הצידה.”
זה היה רגע שבו האמת עלתה, חשופה ופשוטה. יעל, מטופלת שלי, היא אישה חכמה, רגישה ואכפתית. במשך שנים היא הייתה הכתף התומכת של כולם – תמיד עוזרת, תמיד שם כשצריך. עד שיום אחד היא הבינה – העזרה שהיא נותנת לאחרים היא לא רק נתינה טהורה, היא גם הסחה. דרך לברוח מהשאלות הקשות: האם אני מרשה לעצמי באמת לקבל? האם אני יודעת להיות שם גם בשבילי?
יעל רצתה להצליח, באמת רצתה. היא דיברה על פרנסה, על רצון לגדול, על שאיפה להקים לעצמה בסיס כלכלי יציב, אבל משהו עצר אותה. היא הייתה מלאת אנרגיה כשזה הגיע להרים אחרים, לעזור להם להצליח, לתת להם דחיפה קדימה – אבל כשהגיע הרגע להרים את עצמה, האנרגיה הזו נעלמה.
למה קל לנו להרים אחרים, אבל קשה לנו להרים את עצמנו?
יעל אהבה שיתופי פעולה. זה היה כמעט חוק בלתי כתוב עבורה – לעבוד יחד, להיתמך באחרים, לתת להם להוביל חלק מהדרך. אבל ככל שהעמקנו, התברר שזה לא היה רק עניין של שיתוף פעולה בריא. היא באופן עקבי העדיפה ששמה יוזכר דרך אחרים, שאנשים ימליצו עליה, שהיא תגיע לקהל שלה דרך המלצות ולא דרך הצגה ישירה של עצמה.
היא לא פרסמה את עצמה בגוגל.
לא שמה את האתר שלה בפרונט.
לא הציעה את עצמה בגלוי.
היא שכנעה את עצמה שזה “פשוט לא הסגנון שלה”. אבל האמת הייתה עמוקה יותר. כאילו נוכחות ישירה מדי שלה בעולם תדרוש ממנה משהו שהיא לא בטוחה שיש לה לתת.
“אני פשוט לא טובה בלשווק את עצמי,” היא אמרה, אבל זה לא היה רק זה. היה שם פחד עמוק יותר – אם אני מציבה את עצמי בפרונט, אני חשופה. אני אחראית. אני עלולה להיכשל. ואם אני נכשלת – זה לגמרי עליי.
אז היא בחרה בדרך עוקפת. דרך שבה אחרים מציעים אותה, ממליצים עליה, מציגים אותה לעולם. זה נתן לה הרגשה שהיא כן בתנועה, שהיא כן יוצרת קשרים – אבל בפועל, זה לא באמת הניב את התוצאה שרצתה. הפרנסה נשארה מוגבלת, הלקוחות הגיעו אבל לא במספרים שהיא יכלה להגיע אליהם, והכי חשוב – היא לא הרגישה שהיא באמת לוקחת בעלות על הדרך שלה.
ואז, כמו תמיד, הגיעה השאלה:
“אז מה לעשות?”
השאלה הזו כמעט תמיד מופיעה כשאדם מזהה דפוס שמעכב אותו. באופן טבעי, ההבנה גוררת את הרצון לפעול. לתקן, לשנות, לפרוץ דרך, למצוא פתרון. אבל רגע לפני שמוצאים פתרון, יש שלב קריטי שאנחנו כמעט תמיד מדלגים עליו – השלב שבו פשוט מרגישים.
כמה מהר אנחנו ממהרים לפעול, במקום לשהות רגע בתחושה שנחשפה. ולמה?
כי להרגיש זה להישאר רגע עם הפחד, עם החוסר, עם הכאב.
כי להרגיש זה אומר להכיר בזה שאנחנו רוצים משהו שאולי לא קיבלנו – אהבה, קבלה, מקום, ערך.
האם הפתרון נמצא בפעולה? או שאולי… בעצירה?
אנחנו חיים בעולם שמקדש עשייה מהירה, פתרונות, תנועה קדימה. אם יש בעיה – מיד צריך לפתור אותה.
אבל לפעמים העשייה היא לא הפתרון – אלא דווקא הבעיה.
לפני שאנחנו יודעים מה נכון לעשות – אנחנו צריכים רגע אחד פשוט להרגיש.
לרוב, אנחנו לא באמת נותנים לעצמנו לשהות ברגע הזה. לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי אנחנו מפחדים ממה שנגלה שם.
אנחנו מפחדים להרגיש את חוסר האונים. אנחנו מפחדים לפגוש את הפגיעות שלנו. אנחנו מפחדים להכיר בכך שאולי אנחנו צריכים משהו שאנחנו לא רגילים לתת לעצמנו.
והנה מה שקרה למטופלת שלי:
כשהיא התחילה להסתכל על הדפוס שלה, היא גילתה שכבר מגיל צעיר היא הבינה שאם היא תהיה זו שעוזרת לכולם, יאהבו אותה. ההורים שלה היו טרודים, אמא שלה עברה תקופה קשה, ואבא שלה היה מרוחק רגשית. היא הפכה להיות המכילה, המבינה, זו שתמיד בסדר. עם השנים, היא המשיכה לשחק את אותו תפקיד – אבל עכשיו זה עלה לה במחיר כבד.
במקום לתת לעצמה רשות להתמקד בעצמה, היא רצה לעזור לאחרים.
במקום להרגיש את החוסר שלה – היא מילאה את החוסר של אחרים.
במקום לשבת רגע עם הידיעה הכואבת שאולי היא אף פעם לא הרשתה לעצמה לקבל, היא פשוט המשיכה לתת.
“אז כשהיא שאלה אותי: ‘אז מה לעשות?’
עניתי לה: ‘לפני שעושים – תישארי עם זה רגע. רק תרגישי. אל תמהרי לתקן.’”
איך באמת שוהים בחוסר האונים הזה, בלי לברוח שוב לעשייה?
להכיר בזה שזה לא מסוכן – חוסר אונים מרגיש כמו נפילה חופשית, אבל הוא רק רגש. אפשר להזכיר לעצמנו: “אני חווה כרגע חוסר אונים, אבל זה לא אומר שאני באמת חסר/ת אונים. זה רגע חולף. אני לא חייב/ת לברוח ממנו.”
לנשום ולשים לב לתחושות בגוף – איפה בגוף את מרגישה את זה? בבטן? בחזה? בגרון?
קחי נשימה עמוקה, תני לעצמך להיות עם זה בלי למהר לנתח או לפתור. דמייני שאת עוטפת את התחושה הזו באור, כאילו את מחבקת אותה.
לכתוב או לדבר על זה בלי פתרונות – לפעמים, להוציא את המילים החוצה עוזר לתת לרגש מקום. “אני מרגיש עכשיו חוסר אונים בגלל ש…” – כתוב כל מה שעולה, בלי לנסות למצוא תשובה.
להימנע ממעבר אוטומטי לפעולה – לפני שאת רצה לעשות משהו, תשאלי: “מה יקרה אם פשוט אשאר רגע עם זה?” אולי יופיע אי-נוחות, אבל היא לא תימשך לנצח.
להבין שחוסר אונים הוא שער לראייה חדשה – כשאנחנו לא ממהרים לפתור את התחושה, נפתח בפנינו מרחב חדש של חוויות ורגשות. זה כמו לתת למים לשקוע כדי לראות את הקרקעית בבהירות.
לזכור שזה תהליך, לא עונש – חוסר אונים הוא מצב טבעי שבא והולך. המטרה היא לא “לנצח” אותו, אלא להיות איתו בלי להיבהל.
כי לפעמים, דווקא בשקט הזה – השינוי האמיתי מתחיל לקרות.
היכולת להיות בנוכחות מלאה עם מה שיש – לפני שמחפשים את הצעד הבא.
היכולת לשהות עם עצמך במצב של אי-וודאות מבלי למהר למצוא פתרון, היא סגולה עמוקה שמתפתחת בשלבים.
בתחילה, היא מופיעה כתכונה: היכולת לדחות סיפוקים רגעיים, להמתין לפני תגובה אימפולסיבית. עם הזמן, היא הופכת לאיכות: היכולת לשהות במצב של חוסר ודאות מבלי לחפש תשובה מיידית. ולבסוף, היא נהיית סגולה של ממש: היכולת להיות עם עצמך בלי צורך לברוח, לדעת שהחיים זורמים בקצב שלהם, ולהסכים להקשיב לפני שאתה פועל.
לאורך השנים ראיתי כיצד הסגולה הזו משנה אנשים לחלוטין. מי שמאמץ אותה מגלה תנועה טבעית בחיים, תובנות עמוקות, ועשייה שמגיעה ממקום אמיתי.
וכך, לאט לאט, במקום לברוח לתוך עשייה, יעל למדה לשבת רגע עם התחושה.
ללמוד מה באמת חסר לה.
לגלות שהמקום הפגיע הזה – הוא לא אויב, אלא שער לריפוי אמיתי.
הנטייה לפעול מיד במקום להרגיש, קשורה ישירות לאופן שבו אנו חווים שליטה וביטחון בעולם. הפעולה מעניקה לנו תחושת אחיזה במציאות – כאילו אם רק נעשה משהו, נוכל לנווט את חיינו בדיוק לאן שאנחנו רוצים. אבל האמת היא שהצורך התמידי לעשות נובע פעמים רבות מפחד – הפחד מהלא נודע, הפחד מלהרגיש חסרי אונים, הפחד לשהות במקום שבו אין לנו עדיין תשובה. בעומק העניין, זוהי הדרך שלנו להימנע ממפגש עם עצמנו. כי ברגע שאנחנו מאפשרים לרגש להתקיים בלי למהר להעלים אותו, אנחנו בעצם מסכימים להיות בנוכחות מלאה עם מי שאנחנו עכשיו – בלי מסכות, בלי תירוצים, בלי משימות להסחת הדעת.
מבחינה רוחנית, זוהי קריאה לחזור אל המרכז שלנו, אל נקודת ההתבוננות השקטה שממנה ניתן לראות באמת. כי כשאנחנו פועלים מתוך דחף לשנות משהו, אנחנו למעשה מחזקים את הדפוס שמלמד אותנו שהמצב הנוכחי לא מספיק טוב. אבל כשאנחנו מוכנים להיות בשקט עם מה שעולה, אנחנו מתחילים להבין שדווקא בהסכמה להרגיש – מתחולל השינוי האמיתי. זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים לרדוף אחרי פתרונות חיצוניים ומתחילים להקשיב לקול הפנימי שלנו, שממנו צומחת ההבנה העמוקה ביותר.
ורק אז, מתוך הקשבה אמיתית, נוכל לדעת – מה נכון לנו לעשות. השהייה בלא נודע היא חלק בלתי נמנע מהחיים, והיא אחת הסגולות שאני כותבת עליו בהרחבה בספרי החדש, שייצא בקרוב השנה.
ואתם? מה הצעד הבא שלכם?
📌 לפעמים, הצעד הראשון לשינוי – הוא פשוט לתת למה שכבר נמצא – להיות.
