שישי טוב,
אני חיה בגיאורגיה כבר חודשים רבים, שקועה עמוק בתהליך הכתיבה של שלושה ספרים הנוגעים באינטליגנציה רוחנית ובחזון האדם ההוליסטי החדש, שעתידים להתפרסם בקרוב.
בימים האחרונים פגשתי כאן כמה ישראלים שהזכירו לי משהו עמוק על אנרגיית הכעס, ועל המקום שאליו הולכת תשומת הלב שלנו בזמן שאנחנו כועסים.
פגשתי אישה מבוגרת, יהודייה, שסיפרה לי שהיא למעשה אתאיסטית. דיברנו על זהות, בחירה ואמונה, ומעבר למילים עצמן הרגשתי משהו אחר. כעס, ומתחתיו הפחד. הפחד להיות יהודייה בגלוי בעולם שבו אנטישמיות עדיין גורמת לאנשים רבים וטובים כמוה להרגיש לא בטוחים בזהות שלהם, או נאלצים להסתיר אותה. ומעליו, הכעס. כעס כלפי המדינה שלה, ההנהגה הפוליטית, ומה שהיא רואה כמערכת שאינה באמת משרתת את אנשיה ושומרת עליהם.
ואז שוב, רק אמש, ישבתי עם כמה חברים ישראלים על כוס תה. אחד מהם דיבר בכעס על ברית המילה, וטען שזו פעולה של כפייה הפוגעת בחופש הבחירה של האדם לעשות זאת במודע ומתוך רצון כשיגדל. יכולתי להבין את הטענה שלו, אך אנרגיית הכעס שהייתה מעבר למילים, היא זו שתפסה אותי שוב. הרגשתי איך היא מצליחה להיכנס למרחב שלי, מכווצת, מרוקנת, מעייפת.
הרגעים הללו פקחו את עיניי.
לפגוש אנשים שנושאים פחד סביב הזהות שלהם פקח את עיניי, בדיוק כפי שפקחו את עיניי רגעים שבהם פגשתי אנשים הלכודים בבורות, בכעס ובאנטישמיות.
נדמה ששני הצדדים שונים מאוד מבחוץ, אבל מבפנים פועלים מאותו מקום: פחד, כעס, תגובתיות והעברת אנרגיה למנגנונים גדולים מהם. האחד מפחד ומתגונן דרך זהות. השני כועס ומתקומם דרך אידיאולוגיה. אבל שניהם מופעלים בקלות על ידי כוחות חיצוניים, לרוב אינם מבחינים עד כמה בקלות בעלי הכוח, הפוליטיקה והדת משתמשים באנרגיית ההפרדה והעליונות כדי לגנוב את כוח החיים שלהם.
ואז, כשהלכתי משם באישון לילה, בטיילת לאורך החוף עם הכלב שלי, התפנה לי מרחב לעבד את החוויה. חשבתי לעצמי שלעיתים קרובות כל כך, הבעיה האמיתית איננה מושא הכעס שלנו אלא מה הכעס עושה לנו בזמן שאנחנו מחזיקים אותו.
אפשר לכעוס על פוליטיקה.
אפשר לכעוס על דת.
אפשר לכעוס על המדינה.
אפשר לכעוס על ההורים.
אפשר לכעוס על העבר.
אפשר לכעוס על כל מה שלקחו לנו, עשו לנו, החליטו בשבילנו.
אבל בזמן שאנחנו כועסים, משהו בנו משלם מחיר.
האנרגיה שלנו יוצאת מאיתנו.
הגוף נדרך.
מערכת העצבים מתכווצת.
הראש מתמלא רעש.
הלב נסגר.
והאדם מתרחק מעצמו.
הוא חושב שהוא נלחם על אמת, אבל קרוב לוודאי שהוא פשוט מזין אש ששורפת אותו ראשון.
וזה הדבר שאני רוצה לדבר עליו היום.
הנרטיב לא תמיד חשוב כמו התדר שממנו אנחנו מדברים.
אנחנו יכולים להגיד דבר נכון מתוך כעס, וזה עדיין יחליש אותנו.
אנחנו יכולים לדבר על צדק מתוך שנאה, וזה עדיין ירעיל אותנו.
אנחנו יכולים לדבר על כאב אמיתי מתוך בהירות, וזה כבר כוח אחר לגמרי.
ואז עולה שאלה חשובה.
אם יש אנרגיה שמכווצת אותנו, מרוקנת אותנו ומרחיקה אותנו מעצמנו, איזו אנרגיה מחזירה אותנו לעצמנו?
אם יש תדר שמחשיך את המערכת, חייב להיות גם תדר שמדליק אותה.
אני קוראת למהות הזאת אנרגיית אור.
אנרגיית אור היא לא סיסמה רוחנית. היא מצב פנימי.
בהירות במקום בלבול.
אחריות במקום האשמה.
יצירה במקום תלונה.
חמלה במקום רעל.
פעולה במקום מרמור.
נוכחות במקום תגובתיות.
זה לא אומר להתעלם ממה שקורה בעולם.
זה לא אומר לשתוק.
זה לא אומר להסכים.
זה אומר לפעול בלי לאבד את עצמנו בדרך.
אם אתה כועס על מערכת החינוך, תבנה חינוך טוב יותר.
אם את כועסת על מזון מודבר, תעשייתי ורעיל, תזיני את הבית שלך אחרת.
אם אתה כועס על הנהגה, תיצור הנהגה מקומית סביבך.
אם את כועסת על החושך, תדליקי אור ממשי.
יש אנשים שכל היום נלחמים בחושך, ובסוף נעשים קשורים אליו.
ויש אנשים שבוחרים לבנות אור, והמציאות סביבם מתחילה להשתנות.
בסוף, השאלה היא לא רק מה עשו לנו.
השאלה היא מה אנחנו עושים עכשיו עם האנרגיה שלנו.
לשם החיים הולכים.
למקום שבו תשומת הלב שלנו מונחת.
למי שרוצה להעמיק, אני רוצה להציע זווית נוספת.
חוויית החיים שלנו נוצרת משני עולמות שפועלים יחד כל הזמן. העולם שבחוץ, והעולם שבפנים.
העולם שבחוץ כולל אירועים, אנשים, פוליטיקה, כסף, מערכות, חדשות, החלטות של אחרים.
העולם שבפנים כולל פרשנות, מצב פנימי, אמונות, זיכרונות, תשומת לב, רגש, דמיון.
כלומר, המערכת הביולוגית שממנה אנחנו פוגשים את החיים מנהלת כל אירוע חיצוני אחרת לגמרי מהאחר, ולפי מצב העצבים שלנו.
אם מערכת העצבים רגועה ומווסתת, אנחנו נרגיש יותר יציבים, פתוחים, חושבים בבהירות, נושמים טוב, מסוגלים להכיל, לבחור ולהתחבר.
אם מערכת העצבים דרוכה או מוצפת, נרגיש לחץ, עצבנות, פחד, כעס, תגובתיות, קושי לחשוב, קושי להירגע, קושי לראות תמונה רחבה.
אם מערכת העצבים מותשת או כבויה, נרגיש חוסר כוח, ניתוק, עייפות, חוסר חשק, קהות רגשית או חוסר מוטיבציה.
הרבה אנשים בטוחים שהחוץ יוצר את הפנים. אבל בפועל, פעמים רבות הפנים צובע את החוץ.
שני אנשים יכולים לעבור אותו אירוע בדיוק. אחד יישבר, השני יתעורר. אחד יתמלא כעס, השני יתמלא כוח לפעול. מה ההבדל. לא האירוע. התודעה שפגשה אותו.
🧬 ברוס ליפטון, ביולוג אמריקאי, מדבר שנים על כך שהסביבה משפיעה על הגוף, אבל גם שהאמונות, התפיסה והמצב הפנימי משפיעים על הביולוגיה שלנו. כשאנחנו חיים בפחד כרוני, הגוף נכנס למצב הישרדות. כשאנחנו חיים בביטחון, תקווה ומשמעות, הגוף שלנו פועל אחרת.
כלומר, המחשבות שלנו אינן רק מחשבות. הן אווירה ביולוגית.
כאשר אנחנו חיים בתוך כעס מתמשך, הגוף לא יודע שזה רק רעיון פוליטי, ויכוח משפחתי או מחשבה על חדשות. מבחינת הגוף, יש איום. ואז המערכת מתכווצת. הנשימה מתקצרת. הדם זורם אחרת. הגוף עובר למצב הישרדות. וכשהגוף נמצא הרבה זמן בהישרדות, קשה לו לרפא, קשה לו לנוח, קשה לו ליצור, קשה לו לשמוע את הקול הפנימי.
וזה בדיוק המקום שבו אנחנו מאבדים את עצמנו.
לא כי הכאב לא אמיתי.
הכאב אמיתי.
העוול יכול להיות אמיתי.
השאלה היא האם אנחנו נותנים לעוול לקחת מאיתנו גם את כוח החיים שלנו.
🪞נוויל גודארד, שהשפיע על מיליוני אנשים ושהושפע מפרשנות קבלית ואזוטרית של התנ״ך, למד בשנות השלושים בניו יורק אצל מורה מסתורי, יהודי בשם עבדאללה. הוא לקח את השיחה הזו למקום אחר ואמר שהדמיון וההנחה הפנימית שלנו הם כוח יוצר.
האדם חי לפי מה שהוא מניח שנכון לגביו. אם עמוק בפנים הוא מאמין שהוא חסר כוח, החיים יסתדרו סביב זה. אם הוא מתחיל לחוות פנימה שהוא ראוי, חופשי ויוצר, המציאות מתחילה לזוז בהתאם.
במילים פשוטות, מה שאנחנו מזינים מבפנים מתחיל להתארגן סביבנו מבחוץ.
נוויל היה אומר שאנחנו לא יוצרים רק ממה שאנחנו רוצים, אלא בעיקר ממה שאנחנו מניחים בתוכנו כאמת. אם אנחנו כל היום מניחים שהעולם מסוכן, שאנשים לוקחים מאיתנו, שאין לנו כוח, שאין לנו בחירה, אז גם כשאנחנו מדברים על חופש, אנחנו מזינים בתוכנו חוויה של עבדות. אבל כשאנחנו מתחילים להחזיק בפנים תמונה אחרת, של בני אדם חופשיים, בהירים, מחוברים, פועלים ובונים, אנחנו מתחילים לזוז מתוך זה.
🔑 וזה בעיניי החיבור הכי חשוב בין ליפטון לנוויל:
ליפטון מזכיר לנו שהמצב הפנימי מדבר עם הגוף.
נוויל מזכיר לנו שהמצב הפנימי מדבר עם המציאות.
ואני אומרת שהכול מתחיל בשאלה פשוטה אחת: לאן ולמי אני נותנת את האנרגיה שלי היום.
אז מה עושים עם זה בפועל?
קודם כול, מפסיקים לתת לכל דבר לגנוב לנו את התודעה.
לא כל כותרת צריכה להיכנס לגוף שלך.
לא כל ויכוח צריך להיכנס ללב שלך.
לא כל עוול צריך להפוך לרעל בתוך הדם שלך.
שנית, בודקים כל יום איפה תשומת הלב יושבת.
על מי אשם.
על מה חסר.
על מה מקומם.
או על מה אפשר לבנות.
על מה אפשר לרפא.
על מה אפשר ליצור.
שלישית, בונים תמונה פנימית חדשה.
איך אתה רוצה להרגיש.
איך את רוצה לחיות.
איזה אדם אתה בוחר להיות.
איזה בית את בונה.
איזה קשרים אתה מזמן.
איזו בריאות את מטפחת.
לא כפנטזיה ריקה, אלא ככיוון פנימי.
רביעית, פועלים פעולה קטנה ונקייה בכל יום.
שיחת לב אחת אמיתית בגובה העיניים.
ארוחה אחת מזינה ביום.
שעה בלי רעשי רקע.
הליכה שקטה בטבע.
יצירה שמרוממת את הרוח.
למידה שמרימה את האנרגיה.
עזרה והטבה למישהו שנזקק לעידוד.
צעד אמיץ אחד לקראת חיים רוחניים יותר.
סקרנות אמיתית לדעת את עצמך.
כך המציאות משתנה באמת. לא דרך כעס על הישן, אלא דרך בנייה של החדש.
אני לא אומרת שאין כאב בעולם. יש.
אני לא אומרת שאין עוולות. יש.
אני אומרת שהשאלה הגדולה היא האם ניתן להם לנהל את התדר שלנו ולגנוב מאיתנו את אנרגיית החיים שלנו.
מנקודת המבט שלי, זה החופש האמיתי.
וברגע שאת, אתה ואני מחזירים לעצמנו את האנרגיה, מחזירים לעצמנו את תשומת הלב, ומכוונים אותה לחיים, משהו עמוק מתחיל לזוז מבפנים, ואז גם מבחוץ.
שבת של שלום לכולנו, סמאדהי.
