תחילת המסע: בין אמהות לנשיות
כל אחד ואחת מאיתנו עלול להיתקל ברגעים בחיים שבהם המציאות נדמית כמו מערבולת רגשות ואירועים שאינם בשליטתנו. רגעים שבהם אנו נדרשים להתמודד עם בחירות שיכולות לשנות מהותית את קיומנו. זהו סיפור על אמהות צעירה, זוגיות במבחן, ומסע אישי של התפתחות ושינוי שהוביל לחיים שלא ידעתי שאני יכולה לחלום עליהם.
הסיפור הבא הוא לא רק עלי. הוא משקף חוויה אוניברסלית, הדנה ביכולת שלנו להקשיב לגוף ולנפש שלנו, לזהות את האותות הקטנים והגדולים שהם שולחים, ולבחור לפעול לפיהם. מדובר באומץ לשחרר מה שכבר לא משרת אותנו ולרדוף אחרי מה שממלא אותנו בשמחה ובתחושת שלמות. המסע האישי של כל אחת מאתנו מתחיל בקריאה פנימית לשינוי, מזמין אותנו לא לפחד ממנו, כי השינוי עצמו יכול להוביל אותנו להרפתקת חיים מעבר לחלומותינו.
דילמות ולחצים: הסיפור שלא סופר
בגיל 21 עמדתי בפני אחד הרגעים המשמעותיים בחיי – לידת הילד הראשון שלי. התקופה ההיא הייתה רצופת אמביוולנטיות: שמחה על הבאת ילד לעולם, לצד הפחד מהאחריות הגדולה שעמדה להיות מוטלת על כתפי. עדיין כמעט ילדה בעצמי, ניווטתי את המורכבות של הפיכתי לאמא.
הדילמות לא הסתיימו בלידה. הזוגיות שלי, שהייתה עבורי מקור לתמיכה וחום, הפכה לזירה של מתח ולחץ. הלחץ ממשפחתו של בעלי דאז והציפיות לקרוא לילד על שם סבו יצרו קונפליקטים שהכבידו מאוד על מערכת היחסים שלנו. כשסירבתי לקרוא לילד שלי על שם סבו, הוא איים לנדה אותנו והכריז שהוא לא ישתתף בברית המילה של התינוק. הוא גם ביקר אותי בחריפות והצהיר בפניי שהוא מרחם על הבן שלו שהתחתן עם אישה קשה כמוני. אמרתי לו שאני מצטערת שהוא מרגיש כך, אבל אני לא משנה את דעתי. בחודש השלישי להריוני, דבריו הקשים העמיקו את מצוקתי. מתוך הבנת רצונו, הסכמתי לתת לבן שלי שם אמצעי על שמו, אך פשרה זו לא הספיקה לו; הוא דרש שזה יהיה שמו הראשון. סירבתי. רציתי שהאנרגיה של בני תהיה שונה מזו של אדם נוקשה שמוכן לפגוע בכלתו ההרה בגלל שם. זה היה עניין עקרוני עבורי. מעולם לא סבלתי לחץ או איומים מאנשים אחרים, ובטח לא בהריון הראשון שלי, תקופה שאמורה הייתה להיות עבורי משמחת ומרגשת. עבורי, זה לא היה רק עניין של שמות – זה היה סימן לחוסר התאמה עמוק בין החלומות על משפחה משלי למציאות שחייתי בה.
הלחץ הזה גרם לי לרצות בת והוסיף לעצב שלי כשנודע לי שיש לי בן. סכסוך השמות גבה מחיר מנישואיי, מכיוון שבעלי חש לחץ עצום מהמשפחה שלו, ולפתע הרגשתי שאין לי תמיכה. חשתי שאת נפש מכל העניין ורציתי להרחיק את עצמי מהאנרגיה השלילית שלהם. הרגשתי שנגזלה ממני שמחת הלידה, ואכן, הלידה הייתה קשה עבורי.
למרות האיומים, חמי בכל זאת הגיע לאירוע ובמהלך הטקס, כשהחזיק בבני, הבן שלי נחנק עד שהפך שהכחיל בעת שחתכו לו את העורלה. פרצתי בבכי כשגיסתי, אחות במקצועה, נאבקה להחזיר את נשימתו העדינה. זה הפחיד אותי מאוד והוסיף שכבות נוספות לחוויית הטראומה האישית שלי. מבלי ששמתי לב, התחלתי להתרחק מבעלי וממשפחתו. הרגשתי שאיני יכולה עוד לסמוך עליו, מאחר שהוא נותר תחת השפעת משפחתו ולא הצליח לתת לי ולבננו את העדיפות הראויה.
הגוף והנשמה שלי ניסו לתקשר איתי, מסמנים שמשהו בסיסי חסר ושיש צורך בשינויים. עם זאת, הפחדים, החרדות והסערה הרגשית שלי העיבו על כושר השיפוט שלי ומנעו ממני להבין באמת את האזהרות הללו. זה הוביל לתקופה של מחלה וניתוק, שהרחיק אותי לא רק מבן הזוג שלי אלא גם מעצמי, לפחות לזמן מה.
הקשבה לגוף ולנפש: אותות שלא ניתן להתעלם מהם
לאחר לידת בני, הרגשתי יותר ויותר מנותקת ונאבקת בתחושת כעס פנימי גובר. הגוף שלי, לאחר שעבר שינויים משמעותיים, התחיל לשלוח אותות בלתי ניתנים להתעלמות. אותות אלא שיקפו את המצוקה הרגשית שחוויתי עקב הסאגה המשפחתית המאתגרת. הרגשתי שאני בצומת דרכים והייתי צריכה לבחור בדרך שתביא שמחה ושלווה לי ולבני.
נקודת המפנה התרחשה במהלך ארוחת חג משפחתית בבית משפחת בעלי, כאשר בני, בן השש, שהיה להוט לשבת על ברכי אביו בזמן ארוחת הערב, נתקל בביקורת נוקבת מצד סבו. באותם הרגעים, סבו השמיע הערות מזלזלות עליו, טוען שהוא יביא חורבן למשפחתנו. הדברים היו לא רק פוגעניים אלא גם חוצי גבולות, וגרמו לי כאב עז. השתיקה של שאר יושבי השולחן, כולל בעלי, למרות פניותיי החוזרות ונשנות לסבו להימנע מלדבר כך עם הבן שלנו, הרגישה כמו בגידה. הרגשתי מושפלת עבור בני וגם עבור בן הזוג שלי, חסר עמוד השדרה. התקרית הזו הדגימה בבירור עד כמה בעלי דאז היה עדיין תחת השפעת המשפחה שלו שנשלטה על יד אב גאוותן ואטום, שהשתיק את כולם סביבו. זו הייתה השעה שבה החלטתי להתגרש.
ההתמודדות עם שינוי: מסע לגילוי עצמי
לקח לי כמעט שש שנים להבין שהכאב והמחלות שלי לא היו רק תסמינים פיזיים אלא גם זעקה לעזרה. תהליך ההקשבה לעצמי, ההכרה בצורך בשינוי ונקיטת פעולה החלטית, היו מפרכים. ההחלטה להתגרש, אם כי קשה, הביאה לשחרור מהרגשות שקשרו אותי לעבר שכבר לא שירת אותי, משרה בי תחושת שלווה זמנית כשציפיתי למה שעוד עתיד היה לבוא.
לא היה קל לקבל את השינוי הזה. זה דרש ממני להתעמת עם פחדים עמוקים ולבחור בדרך הקשה יותר – הקשבה לאמת הפנימית שלי. בסופו של דבר, ההחלטה להקשיב לקול הפנימי הניעה אותי למסע של התחדשות וגילוי עצמי.
התבונה האנושית החדשה: הקשבה ושחרור
כל אחד מאיתנו עלול להיתקל במצבים שבהם הגוף והרוח הפנימית שולחים אותות. הנפש שלנו מתקשרת איתנו דרך חלומות, תחושות, ואפילו רגשות מאתגרים ובלתי נסבלים. כל אלה הם סימנים שיש לשים לב אליהם ולפעול לפיהם. שינוי הוא אחד הדברים הקשים ביותר לנפש האדם. לעיתים קרובים אנו נאחזים במוכר ובידוע, גם אם המוכר כואב והידוע כבר לא מועיל יותר. היציאה אל הלא נודע ללא תוכנית ידועה מראש, מרתיעה, אך היא גם מהווה הזדמנות לצמיחה והתפתחות.
הגוף שלנו, שמורגל לדפוסים ישנים, עשוי להתנגד לשינוי, ולהעדיף אי נוחות ידועה על פני הלא נודע. המאבק הפנימי הזה מלווה במטח של תירוצים והצדקות, המפתים אותנו לשוב לדרכים מוכרות היטב ולהימנע מאופקים חדשים. כדי לצאת באמת למסע משנה חיים, עלינו לאמץ שדרוג מקיף של האני הישן שלנו, תהליך המחייב שינוי לא רק במישור הביולוגי והנוירולוגי אלא גם במישור הפסיכולוגי והרגשי.
זיהוי הצורך בשינוי הוא הצעד הראשון והמכריע ביותר. זה כרוך בהקשבה לסימנים, הבנת המשמעות שלהם וקבלת החלטה לפעול לפיהם. מי שיוצא באומץ למסע כזה והצליח, יכול להיות תמיכה והכוונה עצומה לאחרים. בהתחלה, השינוי עשוי להיראות מרתיע ומפחיד, אך הוא גם פותח את הדלת לשחרור ושיפור החיים.
התנגדות פנימית היא המחסום הגדול ביותר בדרך לשינוי. זה מתעורר כאשר אנו מתמודדים עם החלטות שדוחפות אותנו מאזורי הנוחות שלנו. התגברות על התנגדות זו כרוכה בהתמודדות עם הפחדים שלנו, זיהוי ההזדמנות שבשינוי והימנעות מבחירות העבר שהובילו לפגיעה.
הסיפור הזה עומד כעדות לכך שאפשר לעבור שינויים עמוקים ולצאת מהם מחוזקים ושמחים יותר. הוא מעודד אותנו להקשיב לגוף ולנפש שלנו, לזהות את האותות שהם שולחים ולנקוט פעולה נחרצת. אם אתם חשים שהגוף או הנפש שלכם מנסים להגיד לכם משהו – שימו לב!. התוצאות יכולות להיות מעצימות ובסופו של דבר, משחררות.
