הסיפור של יונתן

יונתן (שם בדוי) הגיע אליי לקליניקה עם תחושה עמוקה של בלבול. “אני מצליח לקרב אנשים אליי,” הוא אמר לי כבר בפגישה הראשונה, “אבל איכשהו הם תמיד נעלמים. אני לא מבין למה זה קורה.” הוא דיבר על תחושה צורבת של חוסר שייכות, תחושה של להיות נוכח בחיי אחרים אבל אף פעם לא ממש חלק מהם. “אני מרגיש כאילו אני מסתכל על החיים מבחוץ, גם כשאני מוקף באנשים,” הוא הוסיף.

יונתן ידע שיש בו משהו מיוחד, משהו שמושך אנשים אליו, אבל הוא גם הרגיש שהאור הזה, שמושך אותם, הוא בדיוק מה שמרחיק אותם בהמשך.  “אני חושב שאני גדול מדי עבורם,” הוא שיתף בכנות.“אולי האור שלי פשוט מאיים.”

🔍 חקרנו יחד: למה זה קורה?

יונתן תיאר דפוס שחוזר על עצמו: אנשים התקרבו אליו, התלהבו ממנו, ואז לאט-לאט התרחקו. בכל פעם שזה קרה, זה הותיר אותו בתחושת בדידות ובשאלה אם הוא מספיק טוב –

או אולי דווקא “יותר מדי.” בהדרגה, התחלנו לגלות את הסיפור מאחורי הדפוס. יונתן סיפר שבשנים האחרונות הוא התרגל לצמצם את עצמו ליד אנשים. “אני לא מדבר על ההצלחות שלי, על הטיולים שלי, על מה שבאמת חשוב לי,” הוא אמר. “אני מרגיש שאם אראה את כל מה שאני, זה ירתיע.”

🔑 מה גילינו בתהליך?

1.הפער בין האור הפנימי לחיצוני

יונתן הבין שהוא לא נותן לעצמו להאיר במלואו. במקום להביא את כל מי שהוא, הוא התאים את עצמו לסביבה, מה שיצר מסר כפול – של משיכה ראשונית, ואחריה ריחוק רגשי.

2.ציפיות לא מודעות מהסביבה

בתהליך עלה שיונתן חיפש, מבלי לשים לב, אישור מבחוץ לערך שלו. אבל כשהאישור הזה לא הגיע, זה העצים את תחושת חוסר השייכות, ויצר אכזבה הן אצלו והן אצל האחרים.

3.השפעת חוסר הביטחון הפנימי

יונתן זיהה שהוא לא לגמרי מאמין שהאור שבו באמת מספיק. הוא חשש שמי שיראה את כל כולו, לא יישאר.

🌟 איך יונתן התחיל לשנות את הדפוס?

ללמוד להאיר בלי פחד: במקום לצמצם את עצמו, יונתן התחיל להאמין שהאור שלו אינו איום – אלא מתנה. “מי שמתרחק,” הוא אמר לי יום אחד, “כנראה פשוט לא מסוגל להתמודד עם מה שאני מביא.”

שחרור הצורך באישור חיצוני: יונתן עבד על לחזק את הביטחון הפנימי שלו, על לראות את הערך שבו מבלי להישען על תגובות של אחרים.

חיבור מחדש לאותנטיות: בכל פעם שחש צורך להתכווץ או לשנות את עצמו, יונתן הזכיר לעצמו שמי שהוא – בדיוק כפי שהוא – זה מה שימשוך את האנשים הנכונים, אלה שיישארו.

בניית קשרים ממקום אמיתי: יונתן למד ליצור קשרים ממקום פתוח ואמיתי, בלי לחשוש שדברים שהוא יגיד או יעשה יגרמו לאחרים להתרחק

🔍 לסיכום, מה בעצם קרה כאן?

יונתן לא רק חש את חוסר השייכות הזה. הוא גם התחיל להרגיש שהוא מצמצם את עצמו ליד אנשים – מתכווץ, מסתיר חלקים ממנו, כדי “להתאים.” “אני לא מדבר על ההרפתקאות שלי, על הכישרונות שלי, על הדברים שחשובים לי באמת,” הוא שיתף. “אני חושש שזה ישמע מוגזם, אז אני משאיר את זה לעצמי.” כשמסתכלים על זה לעומק, התמונה מתחילה להתבהר. יונתן הרגיש שהוא צריך לצמצם את האור שלו כדי שאנשים יישארו. אבל ככל שהוא עשה זאת, כך גם הוא הרגיש פחות מחובר לעצמו, ופחות הצליח ליצור קשרים משמעותיים באמת. אז מה יונתן למד:

• חוסר השייכות הוא לא פגם, אלא הזמנה עמוקה להתחבר קודם לעצמך.

• האור הוא לא בעיה – להפך, הוא חלק מהותי ממי שאתה. מי שמתרחק – כנראה לא מסוגל להתמודד עם השינוי שהאור הזה מזמין.

• כשאנחנו מצמצמים את עצמנו, אנחנו לא באמת מונעים מהאנשים הנכונים להתקרב. להיפך, אנחנו מונעים מהם לראות את מי שאנחנו באמת.

💬 “יש בי אור,” הוא אומר היום בגאווה. “הבנתי שזה לא האור שמרחיק אנשים, אלא הציפייה שלי מהם להגיד לי שזה בסדר להאיר. כשהפסקתי לחפש את האישור הזה, גם הפסקתי לפחד להיות אני.”

🌟 ומה איתכם?

האם גם אתם מרגישים לפעמים שאתם מקרבים אנשים ואז מרחיקים אותם? אולי זה הזמן לבדוק – האם אתם באמת מאפשרים לעצמכם להאיר? האם אתם מחפשים אישור מבחוץ, או מעיזים להיות נאמנים לעצמכם? אם אתם מרגישים שאתם תקועים בפער הזה – אני כאן כדי לעזור. בואו נחקור יחד מה מעכב אתכם, ונמצא איך אפשר להאיר את עצמכם במלואכם, בלי לוותר על האותנטיות שלכם.