זרע השינוי

ההזמנה לפגישה שהתחילה ברחובות תל אביב

בגיל 26, בעודי מטיילת באחד מרחובותיה התוססים של תל אביב, נהנית מתחושת החופש של העיר התוססת, דחף פתאומי גרם לי לעצור על עקבותיי. ישירות מול חנות ספרים ישנה ברחוב שנקין, תמונת גבר זר בחלון הראווה משכה אותי פנימה. עמדתי שם, שקועה דקות ארוכות בעיניו של הזר על הספר, בשקט ובלי להרהר במשמעות המפגש הזה או בזהותו. עיניו החודרות נראו מוכרות. הרגשתי שאני מסתכלת אל תוך עיניי. זה היה מעין חיבור ללא מילים שדחף אותי להתבונן אף עמוק יותר בתוך עיניו. במבט לאחור, הרגע הזה סימן את תחילתו של שינוי פנימי עמוק. הזרע ניטע, מחכה לאדמה פוריה שתפיח בו חיים.

כוחה של המחשבה: זרעים של טרנספורמציה

בדיוק באותה מידה, זרע השינוי מחכה לאדמה פוריה שבה יוכל לפרוח. הפוטנציאל לצמיחה נמצא בראייה פנימית, אשר דורשת איחוד של כוחות כמו כוח המחשבה, כוח הבחירה וכוח התבונה ,להתבונן ולא להסתיר, ולזהות את החסד האלוהי שהבורא מפגין כלפינו מדי יום בנדיבותו ובחמלתו. 

למחשבות שלנו יש כוח עצום לעצב את המציאות שלנו, ליצור רעיונות ונקודות מבט חדשות מתוך החוויות וההרהורים שלנו. כוח נפשי זה מאפשר לנו לעבד מידע, לחקור ולנתח מציאויות שונות, לטפח חוויות אינטלקטואליות ולהתבונן בהן. בלעדיו, לא היינו יכולים לטפח שינוי אמיתי. כל מחשבה שאנו מבדרים מעוררת מפל של תגובות ביוכימיות במוח 

המשפיעות על איך שהגוף שלנו מרגיש ומגיב. מחשבות חיוביות יכולות לשחרר גל של דופמין, למלא אותנו בשמחה ובהתרגשות, בעוד שמחשבות שליליות עלולות לעורר הורמוני לחץ, להוביל לתחושות של חרדה או עצב. הריקוד המורכב הזה של מחשבות ורגשות מעצב את החוויות היומיומיות שלנו ובסופו של דבר, את מהלך חיינו.

בחירה וכושר אבחנה: ניווט במסע

כוח הבחירה נותן לנו את הכוח לנווט בצמתים של החיים, לקבל החלטות שמגדירות את דרכנו ואת התוצאות של בחירות אלו. מדובר באימוץ אוטונומיה כדי לעצב את גורלנו ולקיחת בעלות על ההשלכות של המעשים שלנו. יחד עם כוח התבונה, אנו בונים את הבסיס להתעוררות של אינטליגנציה אנושית חדשה. תבונה לא נבנית רק על ידע אינטלקטואלי אלא גם אבחנה עמוקה, הכוללת אינטואיציה והכרה רגשית. כוח התבונה, הוא זה שמאפשר לנו לחדור אל פנימה אל תוך החוויות שלנו, להבחין ולחשוף תובנות והבנות עמוקות יותר של אותן חוויות. כל אחד מהכוחות הללו משפיע על האופן שבו אנו חווים את העולם, מגיבים אליו ומעצבים את עתידנו. הם מפעילים אחד את השני בהקשר של חוויית החיים הכוללת שלנו. 

רגע מרכזי: מסע להודו

שלוש שנים מאוחר יותר, אבחון בריאותי משמעותי אתגר אותי לסמוך על יכולות הריפוי הפנימיות שלי. מול אי ודאות דומה להחלטתי לנסוע להודו, אימצתי את הלא נודע ויצאתי לדרך של ריפוי עצמי ללא התערבות קונבנציונלית. החלטה זו לא הייתה רק עבור הריפוי הפיזי שהייתי זקוקה לו אלא גם בעקבות רצון עז לפרק חדש בחיים ושחרור מדפוסים ישנים. שבועות ספורים לפני הטיסה להודו, במהלך שיחת טלפון עם הגינקולוג שלי, הוא הודיע לי שתוצאות הביופסיה גילו שלבים מוקדמים של סרטן צוואר הרחם. בת קול פנימית הרגיעה אותי ואמרה: ״אם הבאת זאת על עצמך, את יכולה לרפא זאת בעצמך.״ עוד לא ידעתי איך, חוסר וודאות שליוותה גם את החלטתי לנסוע להודו בלי לעבור טיפול קונבנציונלי. כשעליתי למטוס בחרתי שלא לדעת לאן יוביל המסע שלי. נסעתי בלי תוכנית או יעד, בהרגשה שאני צריכה לסמוך על המסע בלי לתכנן שום רגע נוסף בחיי. ידעתי ששבירת מעגל הדפוסים הישנים תדרוש ממני מודעות־על: תשומת לב, רצון, התמדה ומאמץ. זה התחיל ביציאה מהמוכר, מה שאפשר לי את המרחב לבחון ולאתגר את האמונות וההתנהגויות העמוקות שלי בתהליך הריפוי מסרטן. תהליכים אלו של שחרור העבר והתבוננות עצמית, היו מכריעים לשיבוש התסריטים האוטומטיים שהכתיבו את הפעולות והתגובות שלי.

הכוח של לומר 'כן' לחיים

בשדה התעופה ניגשה אלי דיילת ושאלה אם אוכל לרשום את אחת המזוודות של הנוסעת שעמדה לפניי על שמי. נראה שזה היה מנהג יותר מקובל אז… למרות שלא הכרתי את הנוסעת שלפניי, הסכמתי, תוך התאמה עם ההחלטה שלי לצאת למסע חדש שבו אני אומרת "כן" לחיים. הדיילת הושיבה אותנו יחד בטיסה. כשהנוסעת הזאת, צ'רו, שאלה על התוכניות שלי בהודו, השבתי שאחליט עם הגעתי. אחרי שנחתנו ואספנו את המזוודות, צ'רו שאלה אם אני רוצה לחלוק איתה מונית. "לאן?" שאלתי, והיא ענתה, "פונה". סקרנית, שאלתי, "מה יש בפונה?" היא אמרה, "בואי, את תאהבי." אמרתי כן, והצטרפתי אליה למונית.

סגירת מעגל: גילוי האשראם של הזר המסתורי

הריחות, הצבעים והכאוס ברחובות היו מיידיים – הוקסמתי. זה נמשך עד שעצרנו בדרך להפסקת רענון וארוחת בוקר. כשנכנסתי לשירותים הציבוריים במתחם האוכל, נתקפתי סלידה. המתקנים היו מטונפים וגדושים בג׳וקים. כמעצבת אופנה לשעבר המטופחת בקפידה, לא הייתי רגילה לעליבות כזו. יצאתי החוצה ומצאתי עץ שמאחוריו הקלתי על צרכיי. כשנרגעתי הבנתי שקבלת המציאות הזו חיונית להישרדות שלי בהודו. באותו רגע של תובנה, החלטתי לאמץ הכל ולהגיד ״כן״ ללכלוך, לריחות העזים ולרעש ההמונים. ההחלטה החיובית הזו פתחה לי את שערי החסד בהודו.

מפגש עם חסד: אור מנחה

מושג החסד בהקשר שאדבר עליו כאן,  אינו נוגע רק להתעוררותי הרוחנית, אלא להכרה בהתערבויות האלוהיות העדינות שהנחו אותי לקראת מימוש עצמי והבנה עמוקה יותר של עצמי; על ראיית החסד האלוהי בחיי ביומיום והכרה בתפקידו בעיצוב המסע שלי, וכזרז לצמיחה פנימית ורוחנית.

במסעי ארוך השנים בהודו, למדתי שכוח החסד אינו יכולת אלא מתנה משמיים שמזמינה אותנו להעריך ולראות את נסיבות חיינו באור חדש, לראות את הנוכחות וההדרכה האלוהית בכל אספקט של חיי היומיום, ולשגשג רוחנית באמצעות הוקרה והכרת הטוב לחסד זה.

על ידי הכוונה מודעת של מחשבותיי, התחלתי לפרק מסלולי מחשבה עצביים שהשתרשו במוח ולהחליף הרגלים ישנים בהרגלים חדשים ומעצימים. תהליך זה של אלכימיה רגשית ונפשית הפך אמונות מגבילות בתוכי לתובנות משחררות ופחד לאומץ. דרך המסע הטרנספורמטיבי הזה, הצלחתי לעצב מחדש לא רק את המחשבות שלי אלא גם את המציאות שלי, בניסיון לנווט את ספינת חיי לעבר הרצונות והשאיפות האמיתיות שלי.

עם הגעתנו אחר הצהריים לפונה, צ'רו הציעה לי להישאר איתה בבית ההארחה שבו שהתה. למחרת בבוקר, היא הזמינה אותי לארוחת בוקר בג׳רמן בייקרי והראתה לי את הדרך אל האשרם של אושו, שם יתגלגל המסע הרוחני שלי במהלך העשור הבא. בתוך האשרם, התמונה הראשונה שראיתי תלויה בגלרייה, הייתה אותה תמונה שגרמה לי לעצור מול חנות הספרים הישנה ההיא ברחוב שינקין. ההזמנה של המאסטר לבוא אליו הושלמה, וסימנה על תחילתו של פרק חדש.

הבנת הפרטים הקטנים: מזמין שינוי וצמיחה

פיתוח דפוסי חשיבה והרגלים חדשים אינו תהליך המתרחש בִּן־לַיְלָה. הוא דורש סבלנות, עקביות  ומאמץ מודע לנתק את הישן ולחבק את החדש. זה כולל קביעת מטרות חדשות, הטמעת פעילויות מגוונות ושינוי בשגרת היום שלנו, כדי ליצור מרחב לצמיחה והתפתחות. בכל פעם שאנו מקשיבים לקול הפנימי שלנו ורותמים את כוחות המחשבה, הבחירה והתבונה להתבונן בפרטים הקטנים, אנו מתקרבים לחסד האלוהי המשתקף בכל היבט של החיים.  בכל פעם שאנו מזמינים את עצמנו להרהר על דרכנו בחיים ומרגישים מונעים להשתחרר מהרגלים ודפוסי חשיבה ישנים, אנו מאפשרים לזרע השינוי בתוכנו לנבוט ולפרוח.  הסיפור האישי שלי הוא עדות להשפעה העמוקה של אימוץ השינוי ולאינסוף האפשרויות הנפתחות בפנינו כאשר אנו מעזים לומר 'כן' לחיים.